ביקורת: "טקס חצות" (Midnight Mass), נטפליקס זה מלאך או שטן?

סדרת נטפליקס שאמורה לגרום לאנשים דתיים לאי נוחות? יש דבר כזה! הסדרה "טקס חצות" ביקורתית ומעניינת מבחינה מוסרית, טייק בן זמננו על האופן שבו אמונה יכולה לתדלק אכזריות ואלימות יומיומית.

המיני סדרה של נטפליקס "טקס חצות", שיצאה בסוף החודש שעבר (24.09.2021), ממוקמת בקהילת דייגים באי קטן, ומתמקדת באירועים מופלאים ומבשרי רעות המתרחשים לאחר שכומר צעיר מגיע לטפל בכנסייה היחידה בעיירה. תשומת הלב לדקויות הדת מדהימה, ואינה מקרית לסיפור עצמו. היוצר, התסריטאי והבמאי, מייק פלנגן, הרהר עד כמה "אישית ועמוקה" הזווית של הסדרה עבורו. בדומה לדמות הראשית ריילי פלין (בגילומו של זאק גילפורד), פלנגן גדל גם הוא כקתולי ושימש כנער מזבח. "טקס חצות" היא אימה דתית שמתייחסת לנושא שלה ביראת כבוד, ובו בזמן מציעה את אחת מביקורות הדת המתחשבות והיסודיות ביותר שאתם צפויים להיתקל בהן בתרבות שלנו.

הסדרה נוגעת בנושאים רבים, אך האימה שלה מבוססת על האלימות והאכזריות של דמויותיה הדתיות. האב הכריזמטי פול היל (האמיש לינקלייטר) הוא בלי משים צינור לרוע. אנו למדים בפרק 3 שהוא למעשה מונסיניור פרואיט הקשיש של האי קרוקט, שלדעתו חלה לאחר עלייה לרגל לארץ הקודש. האב פול אומר לקהילה שהוא מחליפו של המונסיניור, בידיעה שהם לא יאמינו לאמת: שהוא נתקל במסעותיו במפלצת מכונפת ששתתה את דמו, ואז האכילה אותו בדמה כדי לשקם את בריאותו ולהחזירו לנעוריו.

במקום שבו אנחנו הצופים עשויים לראות ערפד, הכומר רואה במפלצת "מלאך" ודרך לחולל ניסים בעיירת הולדתו, אז הוא מחזיר אותו איתו לקרוקט. הוא קושר את יין הקודש של הכנסייה – שעבור הקתולים הוא דמו האמיתי של ישו – בדם מפלצות, ואנחנו צופים איך הזקנים חוזרים לצעירותם, ונערה נכה מתבגרת קמה מכיסא הגלגלים שלה, והולכת. אבל יש מלכוד. אם במקרה אתם מתים, אתם חוזרים לחיים עם תאוות דם שאינה יודעת שובע וחשיפה לאור היא קטלנית עבורכם, ערפד ממוצע לייק. העלילה מגיעה לשיאה במהלך מיסה של חצות בשעות שבין ליל לבוקר חג הפסחא, כאשר תחילה הכנסייה ולאחר מכן כל העיר צורכת כאחרון המילקי על המדף את עצמה. פשוטו כמשמעו.

"טקס חצות" גם חושפת את הזדוניות הארצית של הדרה דתית, המתגלמת בצורה החדה ביותר בדמותה של בוו קין, המנהלת התורנית שמינתה את עצמה לכך של כנסיית סנט פטריק. באדיבות הופעתה המטלטלת של סמנתה סלויאן, בוו מביאה לחיים את חוסר התחושה של אנשים שמתבוננים בכל הסובבים אותם בשיפוט ובגינוי. היא משחקת חלק לא קטן בהנעת הכומר שלה ומספר חברי קהילה לבצע זוועות, ולקרוא להם צודקים ונכונים.

טקס חצות מציג הקלות שבה ניתן ללחוץ על ההדק

היוצרים מתעקשים שהתוכנית לא נועדה להיות אנטי-קתולית או אנטי-דתית. פלנגן כתב שהוא מהרהר בשאלות על "איך חשיבה פונדמנטליסטית יכולה לחלחל ולהשחית כל מערכת אמונות… באיזו קלות ניתן להפעיל אמונה נגד המאמינים". זו גם דרכה של המיני סדרה – הזווית היא לא ביקורת דת אלא ביקורת דת שהשתבשה. פרשנות זו מתחזקת בשני הפרקים האחרונים. זוועות מתרחשות כאשר חלק מבני הקהילה שותים מכוסות פלסטיק מורעלות ונולדים מחדש כערפדים. אחרים, המסרבים לעשות זאת, הופכים לאוכל. נראה שזה משרטט קו קשה בין דת "טובה" ל"רעה", וכך גם הגאולה של מונסיניור פרואיט בסופו של דבר.

אבל הזווית המצומצמת הזו לא עושה צדק עם הסדרה. מסגור זהיר של הביקורת שבה רק ל"כתות" או לקנאים היא טעות ומאפשרת לדתיים בעלי כוונות טובות להימנע מהרהור עצמי ואולי להרגיש יותר בנוח עם הסדרה ממה שהם צריכים. הסדרה ממחישה את הסכנות הערמומיות שעלולות לנבוע מקהילות דתיות "טובות" לכאורה.

אני מסכים עם היוצרים. הסדרה אינה אנטי-קתולית ואינה אנטי-דתית במובן הצר והרע של המונחים הללו. עם זאת, טקס חצות מציעה ביקורת חיונית על הקתולים, הכנסייה הקתולית והדת באופן רחב יותר. היא מצליחה בכך לא למרות, אלא בגלל התיאור הזהיר והאכפתי של חייהם הדתיים של הקתולים באי קרוקט. הסדרה חדה ביותר עד כדי להאיר כמה קרובים באופן מפחיד כמרים ובני קהילה רגילים לזוועות שאין לתאר.

הסדרה מספיק נועזת לדבר על איך ניסים ומפלצות הולכים יד ביד. בין אם זה היה מכוון ובין אם לאו, מפוזרים לאורך שבעת הפרקים שלה נגיעות שמדברות על ההיגיון, הבחירות והפעולות שמניעות זוועה קתולית בחיים האמיתיים – גם אם התעללות מינית, אלימות גזענית ורצח עם תרבותי אינם מטופלים ישירות בשום שלב. הקתולים אינם מחזיקים במונופול על אף אחת מהרעות הללו. אבל זה לא אומר שהם חריגים או לא רלוונטיים להבנת המשמעות של להיות קתולי, מוסדית ופרטנית.

המיני סדרה "טקס חצות" זמינה לצפייה בנטפליקס.